הפלגה ביוון שהשתבשה

Sea4Soul
20 בפבר׳ 2024
זמן קריאה 7 דקות

עודכן: 10 בספט׳

הפלגה ביוון או הפלגה בכלל היא דבר שמצריך תכנון מראש. תארו לכם כמה זה מאכזב שליקום יש תוכניות משלו.

תכננו את הצארטר הזה חצי שנה מראש. ארבעה אבות, ששה ילדים,ֶ מתוכם 2 לא היו בטוחים אבל קנינו להם כרטיסי טיסה. ו- Lagoon 42 אחת.

ההתרגשות היתה בשיאה. בנינו מסלול למקומות בהם לא היינו בעבר כמו Spetses ו- Porto Cheli בדרום הפלפונז, שכרנו קטאמרן כדי להתאמן על גישות ים תיכוניות, הכנו את כל הניירת וחיכינו לתאריך בכליון עיניים.

תכננו להפגיש את כל הילדים שבוע או שבועיים לפני כדי שיכירו וירגישו נוח ביום הראשון אבל לילדים של היום יש המון עיסוקים וזה לא יצא לפועל.

כחודש לפני תאריך היעד הודיע אחד האבות כי אביו נמצא במצב קריטי ויתכן שלא יוכל להצטרף. כולנו החזקנו אצבעות לאביו והתלבטנו האם לנסות לצרף מישהו במקומו או לאפשר לו להתלבט עד הרגע האחרון. בסופו של דבר הוחלט לחלק את העלויות בין שאר המשתתפים ולתת לו הזדמנות עד השניה האחרונה.

יום שבת

היום המיוחל הגיע. הטיסה אמורה היתה בשבת בעשר ולכן כוונו שעונים לרבע לשבע אבל בשבת ההיא, התעוררנו כולנו, תושבי השפלה וחבל לכיש, מאזעקות צבע אדום.

זה היה מטח רקטות לא רגיל. אזעקה רדפה אזעקה אך כולנו ידענו שזה עוד יום קרב ויצאנו לשדה כמתוכנן.

הינו בטוחים שזה עוד יום קרב ולכן הינו נחושים לצאת להפלגה ביוון המתוכננת.

לאחר שסיימנו את כל התהליך ועברנו לאיזור ההמתנה לטיסה, החלו אזעקות גם בשדה התעופה. לא הבנו מהיכן זה מגיע ומה הרקע ליום הקרב הזה אבל מבין שנחזור.

בשעה תשע וחצי הבנו שבגלל הרקטות יש עיכוב בטיסה (דיליי) וזה כבר עורר חשד שזה משהו אחר, שעה אח״כ, אחד הילדים, חייל חובה ברגילה, הראה לי סרטון של טנדר לבן ברחובות עיר ועליו מחבלים רבים. אספתי את הילדים (17-22) ואמרתי להם שהכל בסדר, שאני מכיר את התמונות הללו וזה פייר ניוז שמפיץ חמאס.

בשעה 11 לערך, עלינו על טיסתנו והתחלנו את הטיול המיוחל.

שהגנו לאתונה, רק לאחד או שניים מאיתנו היה שים, אני לא הצלחתי להפעיל את הדים היווני שלי משום מה וחיכיתי עד שאוכל לבקר בחנות קוסמוט. שיצאנו חיכה לנו נהג שלקח אותנו למרינה באלימות.

הושבתי את כולם בבית קפה, חלק הלכו לסופר לעשות קניות (שיגיעו במשלוח לסירה מאוחר יותר) ואני הלכתי לקבל את היאכטה.

אני מכיר את דימיטרי, בעלי החברה כבר כמה שנים. אנו שומרים על קשר קבוע ויש ביננו יחסי ידידות. מי גם מכיר את הסירה ולכן הוא כלל לא הציג לי אותה. שאל אם יש לי שאלות? שאלתי לגבי מיקומם של הפיוזים, שוחחנו קצת וקראתי לכולם להגיע ליאכטה להתארגן.

השעה היתה כבר 18:00 החושך עמד לרדת ומכוון שלא הספקתי לתדרך את הצוות ולהסביר לכל אחד את תפקידו, החלטתי לצאת רק בבוקר ולוותר על התנתקות והפלגה בלילה, למרות שבאופן אישי אני מאוד מחבב הפלגות ליליות.

יום ראשון

התעוררנו יקציה טבעית אבל מוקדם, הילדים עדיין ישנו. שתינו קפה ויצאנו לכוון פורוס. המטרה היתה הגיע כמה שיותר מהר ל- Porto Cheli או Spetses ומשם לחזור חזרה לאט דרך אירמיוני, הידרה ואגינה אבל מכוון שהפלגה לשם היא מינימום תשע שעות ועבור רוב האורחים בצארטר זוהי חוויה ראשונית, החלטנו לפצל את הדרך לשניים ולעשות לילה בפורוס, האי האהוב עלי מכל האיים בהם בקרתי (וביקרתי בהרבה).

הים היה חלק ולצערי הרוח היתה מולנו ולכן הפלגנו על מנוע. הדרך לפורוס עוברת בנתיב כלי שיט ולכן ניתן להבחין באוניות ענק בחצי הדרך לאגינה ומשם עד פורוס הדרך חלקה.

האי פורוס ממוקם כשש מאות מטרים מהיבשת (פלפונז) ולכן נוצר מן מפרץ/תעלת מרהיבה עם מפרצים רבים ומים שקטים וקשה שלא להתרשם.

מייד לאחר שנכנסנו לתעלה עצרנו לעגינה והתרעננות במפרץ הרוסים, מפרץ יפיפה עם חוף מסודר ופיצוציה המוכרת אלכוהול. המפרץ נקרא כך מכוון שבשנות העשרים של המאה ה-20 הייתה מעורבות במהפכה היוונית של כמה מדינות בהן רוסיה. המשמעות היא שחלק של יוון היה בשליטה רוסית ובחוף הזה בנו הרוסים מספנות. לבשנו בגדי ים, הורדנו סאפ וסירת מנוע למים ונהננו ממימי המפרץ התכולים והרגועים. במקביל הכנו ארוחת צהרים וכאשר סימנו לאכול שמנו פעמנו לכוון המרינה בפורוס.

מכוון הצארטר היה באמצע אוקטובר, לא התקשינו למצוא מקום ברציף, במרכז העיר ודי מהר ביצעתי עגינה ים תיכונית (זורקים עוגן כ- 50 מטר מהרציף ומתקדמים ברוורס עד הרציף שם נקשרים עם 2 חבלים מהירכתים לרציף כך שנוצר משולש המעגן את הסירה שלא תזוז).

התחברנו לחשמל, מקלחות קצרות ויצאנו טייל בעיר.

הכפר פורוס בנוי למרגלות גבעה גבוהה וגולש מראש הגבעה ועד קו המים. הרחובות צרים ודיירי הכפר נעים בקטנועים או טרקטורונים. לאחר סיור בכפר שמנו פעמנו למסעדת APAGIO, טבארנה משפחתית טובה אבל בערך במחצית הדרך עצר את אחד האורחים בעל מסעדה, שזהה שאנו ישראלים ושכנע אותו לאכול אצלו, במסעדת Oasis, בדקתי מהר בגוגל וראיתי כי למסעדה ציון 4.6 ולכן זרמתי וכך העברנו ערב במסעדה מצויינת ומארח נפלא.

לאחר שחזרנו לספינה החל להצטבר המידע לגבי מה שקורה בארץ. למען האמת שמעתי את כל הסיפורים והתקשתי להאמין לכן התקשרתי לאישתי שסיפרה לי על המצב ושהקפיצו את בנינו, המשרת בהנדסה קרבית לדרום. הצעתי לה שתלך לישון אצל חברה. חייב לומר שהמצב לא באמת נקלט במוחינו לא אז וגם לא שחזרנו והבנו את חומרת המצב.

יום שני

כאשר אני בפורוס יש לי נוהל בוקר קבוע. הליכה של שעה ובסופה קפה במאפיה המצויינת שבמרינה. כך גם התחלתי את הבוקר הזה. לאחר הקפה חזרתי לספינה ויצאנו לדרך לכוון Spetses. הכוונה הייתה לעצור באיזה מפרצון כדי לאפשר לכולם להשתעשע ומשם להמשיך ל לספצס או פורטו חלי אבל הרוחות היו חזקות ולא מצאנו מפרץ לא חשוף ולכן המשכנו עד Spetses. שנכנו למרינה של ספצס הבחנו כי הכל סגור בחוף. גם במרינה לא היה היכן לעגון ולכן החלטנו לצאת לאורך החוף מערבה כדי לחפש מפרצון או איזור הומה אך לצערי לא מצאנו.

החלטו לשים פעמנו לפורטו חלי ולוותר על ספצס אך לפני כן מצאנו מפרץ שקט וקסום בצפון האי ושוב אותו נוהל. ארוחת צהרים וירידה למים עם כל הצעצועים.

הגענו למפרץ פרוטו חלי בשעות הערב. המפרץ הוא ענק ולקח לנו קצת זמן להבין היכן מותר ואסור לעגון וכאשר הבנו, על-ידי צעקות עם ימאים אחרים ואנשים מהחוף, כבר לא היה מקום במרינה אז החלטנו שהלילה נבלה על עוגן ונבשל ארוחת ערב בעצמנו.

לבלות לילה על עוגן זו חוויה מדהימה. החושך והשקט הם מוחלטים ואפשר לשבת על הסיפון ולמוח מנוחה מוחלטת. כמובן שרוב נוסעי הספינה ניצלו א הרוגע כדי להתעדכן, גם אני אבל גם 48 שעות לאחר האירוע לא היה ברור מה בדיוק קרה. אישתי אמרה לי שהיא חוששת להשאר לבד, לא בגלל הרקטות אלא בגלל מחבלים שיגיעו אל ביתנו. הצעתי לה שתשן אצל חברה אבל אחיה מה ולקח אותה לנתיבות.

אני מניח כי גם שאר הנשים שנארו בבית נלחצו כי באותו הערב הציע אסף למצוא כרטיסים ולחזור ארצה. קיימנו איזה דיון ואני התנגדתי. לא חשבתי שיש לנו מה לעזור כאן אבל רבים חשבו אחרת. המצב השתנה כאשר התקשרו מהיחידה של רועי, חיל חובה וביקשו ממנו לחזור. ביקשנו ממשהי שנתנסה להשיג לנו כרטיסים בידיעה שזה לא יהיה פשוט כי רוב החברות הפסיקו את טיסותיהם ארצה.

יום שלישי

התעוררנו בבוקר עם הודעה שאומרת כי השיגו לנו כרטיסים ליום רביעי (החזרה המקורית היתה אמורה להיות שבשבת). מחיר הטיסה לאדם, לכוון אחד היה 500$. חברות התעופה הישראליות החליטו, גם הפעם, לגזול את הציבור שרצה לחזור ארצה. שילמו ואישרנו את הטיסות והתחלנו לחזור לכוון אתונה, מסע של יומיים. באותו היום גם נודע לי שבני, אסף יועד להכנס לרצועה בכח הפורץ והרגשתי שאני חייב לחזור ארצה כמה שיותר מהר.

החלטנו שנצא לכוון פורוס (כבר ציינתי שאני ממש אוהב את האי הזה?) ובדרך נעשה הפסקה במפרץ אירמיוני, כפר מהמם על לשון יבשה של חצי האי הפלפונזי, גם כן מקום שאני ממש אוהב.

המים היו חלקים כמו שמן ולא היתה טיפת רוח ולכן הפלגנו על מנוע עד ארמיוני. עגנו 15 מטר מהחוף וכולם החליטו לא לרדת לחוף אלא להשתעש במימי המפרץ. כבור שעתיים שלוש המשכנו בהפלגתינו לפורוס ושוב, לא היתה בעיה למצוא מקום לעגינה ים תיכונית ולכן עגנו די מהר, למרות רוח הצד שהכתה בנו. ושוב התחברנו לחשמל וירדנו לטייל ולאכול. הפעם הלכנו למסעדה בה תכננו לאכול בפעם הקודמת אבל הארוחה היתה פחות טובה מזו שאכלו באואזיס.

לאחר שאכלנו גלידה ושתינו קפה חזרנו לספינה ושיחקנו קלפים בירכתיים עד אחרי השעה אחת עשרה שלפתע נשמע פיצוץ חזק מאוד וקולות ירי. אנחנו, כישראלים ישר מצפים לגרוע מכל או ל"צבע אדום" אבל פורוס הוא אי שקט ורגוע ולכן לאחר החשש הראשוני, הבנו שמדובר אולי בזיקוקים וחזיזים ולכן החלטנו ללכת למרכז הכפר ולבדוק במה מדובר.

שהגנו למרכז הכפר ראינו התקהלות של מאות אנשים ועשן צבעוני. כל האנשים הסתכלו לאותו כוון אז חשבנו שאולי מקרינים על הקיר משחק כדורגל אך שבררנו למקור הרעש אמרה לנו מקומית כי מדובר בתושבים החוגגים את זכיותו של אדם בראשות הכפר ובדובר החזיזים וזיקוקים.

יום רביעי - יום הטיסה

מכוון שהטיסה שלנו היתה מיועדת לשעה 23:00 לערך החלטנו לקחת את הזמן ולעצור לטבילה וארחות צהרים בכפר אגיה מרינה, בצידו המזרחי של האי אגינה בדרכנו לאתונה. אבל שוב האדם מתכנן תוכניות והיקום צוחק עליו. מיד שיצאנו ממפרץ פורוס החלו רוחות חזקות והגלים עלו לגובה 1-1.5 מטר ולכן ההפלגה היתה פחות נוחה כל הדרך לאגיה מרינה. חשבנו שבמפרץ נוכל להסתתר מהרוח אבל שהגענו הבנו שהמפרץ לא מגן בצורה ממש טובה וויתרנו על הקפיצה למים.

עגנו לנו קרוב לחוף והתחלנו בהכנת ארוחת צהרים עכאשר המטרה היא להגיע לאתונוה לקראת השעה 18:30 כדי לא לתת לדימטריס, הבעלים של הספינה להיע הביתה מאוחר מידי.

כחצי שעה אחרי העגינה, עגנה ממש קרוב אלינו קטמארן נוספת שנוסעיה דווקא לא חששו לקפוץ למים. סקיפר תמיד צריך להיות ערנו בעיקר ביום של רוחות ועד שיאכטה החליטה לעדון ממש קרוב אליו ולכן כל כמה דקות הצצתי החוצה לראות שאנחנו לא נסחפים. אבל במהלך ארוחת הצהרים התחלתי לשמוע רעשים ותזוזות האפיניות לגרירת עוגן ואכן כאשר יצאתי החומה שמתי לב שאנחנו מתרחקים מן החוף ומתקרבים ליאכטה השכנה שלנו. מהר הזעקתי שניים מן המפליגים לעזור לי להרים את העוגם ולנעוץ אותו מחדר והמשכנו את הארוחת הצהרים שלנו.

הגענו לאתונה בדיוק בשעה היעודה. דימיטריס בדק את הספינה והלך לדרכו ואנחנו נשארנו עליה, הכנו ארוחת ערב והתארגנו לטיסה.

בשעה 22:00 הגיע הנהג לאסוף אותנו מהמרינה לשדה התעופה וכך הסתימה לה ההפלגה שהתבשה.

שהגענו לשדה הבחנו כי האיזור ממנו יוצאות חברות התעופה הישראליות מפוצץ באנשים והסתובבו שם אנשים שחיפשו חיילי חובה המשקשים להשיג כרטיס ארצה. אני חושב שרק באותו הרגע נפל לנו האסימון. הבנו שהמדינה במצב מלחמה.

לא רציתי לחזור אבל הידיעה הבן שלי, המשרת בהנדסה קרבית עלול להכנס, כל רגע, לעזה, לא אפשרה לי להשאר ביוון.