דליברי מקרי
- Sea4Soul
- 14 בפבר׳ 2024
- זמן קריאה 16 דקות
עודכן: 7 ביולי
תחילת דבר
זה היה לאחר 25 שנות קריירה בהיטק מתוכם 3 שנות יעוץ עצמאי. התחלתי להרגיש מיאוס מעבודתי ודברים שהיו לי פשוטים עד אז, כמו לקום בבוקר, פתאום הפכו קשים. הודעתי ללקוחותי שאני מפסיק לספק שירותים 3 חודשים מראש וחיפשתי את הדבר הבא אבל חודשים של מחשבה ולא מצאתי את תשוקתי. החלטתי לצאת לים, שם, במקום אותו אני הכי אוהב, מנותק מהטלפון והמחשב בטוח אמצע את תשקותי חזרה והתחלתי לחפש דליברי להצטרף אליו. אני איש חיל הים, מפליג כל חיי וסקיפר משנת 2006 אז יש לי מה לתרום
כמה ימים לאחר שגמלא בליבי ההחלטה, ראיתי, במקרה פוסט בקבוצת סקיפרים כלשהי. המפרסם חיפש סקיפר שיעזור לו להעביר סירה מרודוס לקורפו. פתחתי את הנוויוניקס ובדקתי את המסלולים האפשריים ומכוון שבאותה תקופה היה לי קצת זמן פנוי ואהבתי ליוון ידועה לכל מקורבי, החלטתי לבדוק את המודעה.
זה לא היה פשוט להשיג את יניב אבל הצלחנו לדבר מידי פעם. פשוט רציתי לוודא שאני לא לוקח חלק באיזו הברחה או פעילות לא חוקית ושההעברה היא לגיטימית.
לאחר כמה שיחות ותאום ציפיות החלטנו שאצטרף להפלגה. יניב אמר לי שיתכן שיצטרף זוג נוסף שהוא אינו מכיר, חברה שאינם סקיפרים ואולי גם בת זוגו תצטרף ושאל אותי אם זה יפריע לי. מכוון שחיפשתי את השקט שלי דווקא התאימה לי הפלגה עם 2 זוגות. הם יהיו האחד עם השני ולי יהיה זמן למצוא את תשוקתי ולכן נתתי תשובה חיובית ליניב.
התאריך הנבחר להעברת הסירה היה יום שני ה- 3 ליולי. תכננתי להגיע יום לפני כדי לבצע בדיקות מעמיקות לסירה, אם כי הייתי בטוח שיניב יעשה אותן וגם כדי לסייע בארגון הסירה והכנתה להפלגה. תאריך היעד להגעה לקורפו היה 10.7 המסלול המתוכנן היה:
Rhodus - Astypalaia - Paros - Aegina - Corintho Canal - Aigio (Cotinth Gulf) - Kefalonia - Lefkada - Corfu
על הניר נראה קצת אופטימי ללוחות הזמנים הצפוף אבל שיוצאים לים צריך לזרום, גם כך הדברים נתונים לשינויים.
אז תכנונים לחוד ומעשים לחוד ולא מצאתי טיסות ל 2.7 ולכן חיפשתי את הטיסה המוקדמת ביותר ל- 3.7 וזאת נחתה ברודוס ב 8:35, הזמנתי והתחלתי לארוז תיק.
יום לפני הנסיעה התברר כי הבעלים של הסירה לא נתן ליניב יפוי כח להעברת הסירה ולכן יניב ביקש ממני לפגוש אותו בשדה התעופה לפנות בוקר וכך בשעה 05:30 נפגשתי עם הבעלים של הסירה, שהגיע במיוחד מאילת, כדי להעביר לי את יפוי הכח בלעדיו לא יכולנו להגיש את כל המסמכים למשמר החופים היווני.
נכון שרציתי להגיע מוקדם כדי להספיק לבדוק את הסירה אבל מרפי, כדרכו, סידר לי אחור של שעה בטיסה וכך הגעתי למרינה החדשה ברודוס רק לקראת 13:00.
יום שני (Rhodus)
הסירה, לגון 450 שנת 2006, היתה די מלוכלכת ומוזנחת אז התחלנו בניקויונה, הזוג שהצטרף נסע לערוך קניות בסופר ויניב קפץ למשמר החופים בעת שאני משלים מספר עבודות בסירה ולומד אותה. שני דברים הפריעו במיוחד. ראיתי שהדינגי מפוצצת ושהבימיני בגשר (המעצבן) של דגם ה 450 קרוע ואין שם צל, מה שמאוד מפריע בהפלגה ארוכה. ניסיתי לסדרו אבל לא היה לי מספיק זמן. ששאלתי את יניב על הדינגי הוא אמר שהבעלים של הסירה קנה דינגי חדשה באתונה ונאסוף אותה שם. קצת חסר אחריות אבל זה כבר היה מאוחר.
בשעה 15:00 תדלקנו את הסירה ויצאנו לדרך. הים היה מצויין והרוח טובה אבל היא הגיע בדיוק מהכוון אליו הפלגנו ולכן התקדמנו עם מנוע.
תפסתי משמרת בגשר, שבלגון 450 די מנותק מהסירה וכמובן שבלי בימיני נשרפתי די מהר וחיכיתי שירד הערב. התכנון המקורי היה לעצור ב- Astypalaia אבל ידעתי שלא נספיק ולכן החלטנו להמשיך לשוט כל הלילה ולעגון בפארוס למרת אחר הצהרים. חילקנו את הלילה והלכתי לישון בסביבות 22:00.
בלילה החלו רוחות חזקות, כפי שיש לעיתים באיזור האים הציקלגים והשינה היתה לא פשוטה ולכן עליתי לגשר כבר בשעה אחת, שעה לפני הזמן. שוחחתי קצת עם יניב וזה ירד לישון.
ההפלגה בלילה היא חוויה מדהימה, אם כי באיזור כל כך צפוף באיים, מכשולים וכלי שיט חייבים להיות ערניים. תמיד אהבתי להפליג בלילה, עשיתי זאת הרבה בצבא ואני עושה זאת לעיתים בצ'רטרים, כדי לנצל את היום הראשון בו מקבלים את הסירה.
שאתה בגשר בלילה, לבדך, בחושך מוחלט אפשר לראות את כל הכוכבים והשקט מוחלט כשרק רעש הים ברקע, זה כמו מדיטציה.
להפתעתי הרבה, לאורך כל הלילה היתה לי קליטה בסלולר כך שיכולתי לגלוש, לראות סרטים ולהעסיק את עצמי בין שאני עוקב אחר המסלול, מחפש סכנות ומתקן את ההגה האוטומאטי מידי פעם.
לקראת 6 בבוקר הרוח עלתה עוד יותר והגיעה ל 35 קשרים עם משבים חזקים יותר מה שגרם לגלים קצרים של מטר שהפכו את השינה למאוד לא נוחה ונדנדו את הספינה וחבטו בחרטומה.
אך בתום הלילה מגיעה הזריחה ומי שלא ראה זריחה ושקיעה בים, צריך להשלים זאת.
ירדתי לנוח קצת אם כי התקשתי מאוד לישון.
יום שלישי (Paros)
לקראת השעה 14:00 נכנסנו לתעלה שבין האיים פארוס ואנטי-פארוס.
המעבר צפונה בתעלה היה מרתק. כלי שיט רבים, איים קטנים וסלעים שצריך להזהר מהם וכמובן הנוף של הכפרים הנמצאים על חופי שני האיים.
חצינו בזהירות ולקראת השעה 15:30 נכנסו למרינה של פארוס לאחר 24 שעות הפלגה.
מכוון שלא היה לנו בימיני גם ביום השני הייתי שרוף. לאחר שארגנו את הסירה ירדתי לחוף ורכשתי לי קרם הגנה, כובע רחב שולים וכפכפים חדשים, כמובן שאי אפשר בלי לאכול איזו מנה שוארמה לאחר לילה של קורנספלקס.
שחזרתי לסירה הציעה לי בת זוגו של יניב ללכת לים. אני אמנם לא חובב חופי ים אבל החום הרב בחוץ לא אפשר לשהות בסירה (ללא מזגן) אז הצטרפתי אליה לחוף ים קטן ומסודר עם מים, כסאות וצל (Livadia Beach) ולאחר יום שלם של חום קיררנו את גופינו במים הצוננים של האי פורוס.
מבחינה חברתית עוד לא היה חיבור בין שוכני הסירה. יניב הוא אדם די מסוגר והזוג השצטרך בילה זמן רב בחדרו כך שבערב יצאתי לאכול לבד בזמן שכל אחד עשה מה שעשה.
יום רביעי (Marihas, Kytnos)
התעוררנו בבוקר סידרנו את הסירה ובצעו השלמות. יניב היה צריך שים ואני יצאתי לרכוש מים.
החלטנו כי נצא לכוון אתונה כדי לאסוף את הדינגי ובהתאם להתקדמות נחליט היכן, אם בכלל עוצרים. זה די הכעיס אותי כי ההעברה היתה צריכה להיות בקצב איטי תוך עצירות בכמה איים אבל כדרכי זרמתי. יצאנו מפורוס ושמנו את חרטומינו על הכניסה למפרץ הסרוני ושוב רוח היתה מולנו אז עמדו בפנינו שתי ברירות מנוע או להפליג בגלסים. מכוון שקמראן, בטח דגם ישן כל כך אינו יודע לחדד טוב מול הרוח והפלגה בגלסים תאריך לנו משמעותית את הדרך, החלטנו להפליג על מנוע.
הים היה די נוח והתקדמנו בקצב של 6-7 קשרים. הפעם כבר היה לי קרם הגנה וכובע ולכן השמש פחות הפריע לי וכך שיטנו לנו 7.5 שעות עד שהחלטנו שהגיע הזמן לעצור. מבט מהיר במפות וב- Navily גילה לנו כי יש אי קטן בשם Kytnos ובו מספר מפרצים. אני, חובב מסעדות מושבע, העדפתי שנעצור במרינה מסודרת ולא במפרץ ולכן קיבלנו החלטה לעצור הכפר הקטן מריחוס.
האי עצמו הוא די שומם וטרשי אבל יש בו מספר חופים וכפרים קטנים ומהממים.
כאשר מפליגים במפרשית במהירות כה איטית, הנוף נגלה לך מאוד לאט. וכך לקח רבע שעה מהרגע שנכנסו למפרץ מריחוס ועד שראינו את כל הכפר. וואי איזה כפר יפה פרוס לאורך כל המפרץ שעל חופו מסעדות רבות.
למזלנו הרב, נשאר עוד מקום אחד אחרון לאורך הרציף של המרינה הקטנה של מריחוס ואנו זרקנו עוגן והתמקמנו במקומנו בעדינה ים תיכונית.
הבעיה היחידה של המקום האחרון שנשאר ברציף היתה שבגלל מבנה הרציף, ה- Gangway לא הגיע לרציף בצורה מלאה וכך נאלצנו למשוך את הסירה כדי לרדת, מה שהתנקם בי למחרת בבוקר.
מסיבותיהם שלהם העדיפו יניב ובת זוגתו לאכול לבד והזוג השני יצא לטייל מיד שהגנו ואני נשארתי בסירה לבדי. לאחר כמה דקות פנה אלי איזה אמריקאי מוזר שהלך עם בחור צעיר וכלב וניהלנו שיחה שהם על הרציף ואנוכי על הסירה. לאחר כמה דקות השמנצי אותם לבירה על הסירה ונחשפתי לסיפוריו המעניינים של הבחור.
מדובר בבחור אמריקאי בגיל שישים שהתגרש מאישתו וילדיו כבר גדולים ומפליג כבר 5 שנים לבד עם כלבו. הוא סיפר לי את כל קורות חייו המעניינים וסיפור גירושיו ומה הם תוכיותיו לעתיד ומנפרדנו כידידים. לאחר מכן ירדתי לחוף כדי לאכול ופגשתי את הזוג השני, איתו אל היתה לי אינטראקציה רבה עד אותו הרגע. הזוג הציע להצטרף אלי, כי חשש שארגיש בודד ואני הסכמתי וכך אכלו יחד ארוחת ערב במסעדה מדהימה על חוף המפרץ. ארוחת ערב זו היתה נקודת הפתיחה לשיחה מעניינת ולחברות הנמשכת עד היום בה למדתי המון, למרות פער הגילים והנסיון (אני הזקן).
חזרנו לסירה, המשכנו את השיחה בחרטום לפרק זמן מסויים וירדנו כל אחד לחדרו.
יום חמישי (Perdika, Aegina)
קבענו לצאת מוקדם כדי להספיק לאסוף את הדינגי החדשה מאיזו מרינה, עליה לא שמעתי, באיזור אתונה. אך בשעה היעודה לא מצאנו את הזוג שהצטרף מכוון שזה יצא כנראה לטייל (אני לא נוקט בשמות מפאת פרטיות האנשים) . יצאנו לחפשם באי ומצאנו אותם בחוף מדהים בו טיולינו בליל אמש. חזרנו לסירה בריצה והתחלנו לאסוף עוגן. שמתי לב שהוינץ' של העוגן מתאמץ והבנתי שזרקו עלינו עוגן. שניה אח"כ קפץ הפיז של הוינץ'. היו בידנו שתי ברירות, האחת היא התרגול הרגיל של הרמת עוגן הסירה השניה וקשירתו לחרטום והשניה, צלילה חופשית לעומק 9 מטר. יניב בחר באופציה השניה. כצולל חופשי מיומן לא היתה לו בעיהלצלול לעומק כזה ואכן הוא צלל ומצא כי זרקו עלינו 2 עוגנים. הוא חזר פנימה הזיז את שני העוגנים והיינו פנויים לצאת לדרכנו.
שעה מאוחר מהתכנון, יצאנו לדרכנו לכוון המרינה היעודה הנמצאת צפון מערבית מפיראוס. שוב הים היה בסדר אבל הרוח היתה מולנו (הרוח באיזור בעונה זו היא לרוב צפון מערבית).
ההפלגה עברה בכיף, עכשיו הצוות כבר הכיר האחד את השני והיחסים עלו שלב אבל עדיין לא היינו צוות, מסיבות שונות.
בשעות אחר הצהרים הגענו לאיזור הכניסה לנמל פיראוס אבל אז לא הצלחנו למצוא את החנות, בעל החנות ובעל הסירה לא ענו לנו ולכן החלטנו להמשיך ללינה בכפר אגינה שבאי אגינה.
הגענו למרינה בשעת ערב מאוחרת, 19:00 בערך ולא מצאנו מקום להקשר. המשמעות של להיות על עוגן בחוץ היית לנפח את הדינגי לרדת לחוף עם המשאבה, לאכול, שוב לנפח את הדינגי ולחזור לספינה. גם המנוע לא היה בשיאו ולכן הצעתי שנמשיך דרומה לפרדיקה, כםר קטן בדרום מערב אגינה. המשכנו לשם וגם שם לא היה מקום. הברירה היתה לעשות Long side ל 12 סירות שכבר היו בלונג סייד או לזרוק עוגן. ההחלטה היתה לזרוק עוגן. ליניב לא היה איכפת אבל הזוג השני ואני רצינו לרדת לכפר הנחמד הזה ומכוון שהגבר היה מאוד נמרץ, הוא ניפח את הדינגי וירדנו שלושתינו לחוף.
פרדיקה הוא כפר קטן מאוד והרחוב הראשי שלו עמוס במסעדות, בתי קפה ובארים.
בחרנו את אחת המסעדות והתישבנו. המלצר זיהה מיד שאנחנו מישראל והחל לזרוק מילים בעברית ועשה Name Droping של שמות של בעלי מועדוני שיט ומדריכים בישראל.
מסתבר שהוא בעל המסעדה (ביוון בעלי המסעדה לא מתביישים לשרת) והוא קפטן בצים מזה 35 שנה. הוא הראה לנו תמונות של הספינה שלו ופינק אותנו. בפרדיקה גם פגשנו שתי משפחות ישראליות. שוחחנו איתם קצת, ניפחנו את הדינגי וחזרנו לסירה.
שהשענו לסירה שאלתי את יניב אם הוא תאם את המעבר שלנו בתעלת קורינטוס וזה אמר שלא אז לקחתי על עצמי את התיאום. נכנסתי לאתר התעלה, פתחתי הזמנה ושילמתי את האגרה הדרושה.
יום שישי (Trizonia)
בבוקר התקשרנו לבעל הסירה לברר לגבי הדינגי. הוא אמר שהדינגי יחכה לנו ב- Missolonghi כפר קטן ומעניין במפרץ Patras, בכניסה לים היוני.
התחלנו להפליג לכוון התעלה. יניב מינה אותי להיות על הקשר כדי לתאם את החציה. מכוון שהיינו רחוקים עדיין הרמתי טלפון למוקד התעלה ואלו אמרו שאין להם בקשה של הסירה שלנו. הסברתי להם את המצב והם נזםו בנו שהגשנו את הבקשה כה מאוחר אבל איתרו אותה וביקשו שניצור קשר שעתיים ושעה לפני הגעתנו. ההפלגה לתעלה היתה די נוחה וכאשר הגענו 3 מייל מהפתח הודעתי להם שאנו ממתינים.
תעלת קורינטוס נחפרה כבר בימי הרומאים והיא למעשה תעלה ברוחב 20 מטר המםרידה בין הישבת של יוון לפלפונז.
כאשר הגיע תורנו להכנס לתעלה קראו לנו בקשר והצטרפנו לשאר הסירות שהמתינו למעבר.
המעבר בתעלה המרשימה, ששיפוצה נגמר יומיים לפני חצייתינו, היה חוויה וארך קצת מעל שעה ובסופו נכנסנו למפרץ קורינת. התכנון היה להמשיך לכוון הכפר Aigio אבל לאחר שקראתי עליו החלטתי לחפש מקום אטרקטיבי יותר ואולי קרוב יותר שאליו נוכל להכנס טרם החשיכה. לאחר חיפוש קצר מצאתי את האי Trizonia הרמתי טלפון לאיש הקשר של המרינה בנוויוניקס וזה אמר שיש מקום וכי העגינה במרינה הציבורית היא חינם, כמובן שאין חשמל, מים או שירותים.
בערך מול חופי דלפי הרוח החלה לעלות הוגיע השיאה ל 30 קשרים. ידעתי שככל שנתקדם מערבה הים יעלה וההפלגה הפוך לפחות נעימה (גלי חרטום). ששוב הרוח היתה מולנו ושוב היתה לנו הברירה מנוע או לגלסס אבל במצב הים הזה החלטנו להגיע לאי כמה שיותר מהר.
כאן גם ראינו את להקת הדולפינים הגדולה ביותר שראיתי בחיי. אני מעריך שהיו שם לפחום 30 פרטים, כך שההתלהבות היתה אדירה. קראתי היכן שהוא שהעיר דלפי (אחת הערים הקדושות והמשמעותיות ביוון) נקראת כך גם בגלל כמות הדולפינים המסתובבים באיזור.
עם התקדמותינו לכוון גשר Rio-Antirrio הים אכן עלה הוגלים עלו לגובה מטר וחצי, מן גל צפוף ומעצבן כזה, משהו דומה למיצרי טיראן. החרטום שלנו נדםק בכל גל כזה ולכן הורדנו מהירות ושינינו את הזוית לגלים מה שהקל על הסירה אבל לא על אי הנעימות. במזג אויר די סוער, רוח של מעל 30 קשרים ואובך גבוה מאוד מצאנו את האי הקטנטן Trizonia ונכנסו למרינה שלו. הכפר טריזוניה נמצא 600 מטר בלבד מהיבשת והוא מוגן על ידי גבעה גבוהה. עד שנקשרנו הרוח ירדה קצת ואנו ירדנו לחפש אילו שירותים ניתן להשיג באי מסתבר שלמעט מסעדות וצימרים או מוטלים קטנים אין באי אפילו מינימרקט קטן. יכולנו להסתדר בלי אספקה אבל נשארנו כמעט ללא מים ולכן חשוב היה למצוא דרך לרכוש כמה שישיות. אחרי סיור באי המהמם באור אחרון, התישבנו כולנו במסעדה על חופה של מרינת הדייגים של הכפר ואכלנו ארוחת ערב. במהלך ארוחת הערב שמתי לב שיש מן שאטל ימי כזה שמגיע לאי כל כמה דקות ומורד ומעלה אנשים. בין היתר ראיתי שהוא מוריד חביות בירה לאיזה בר שהיה במפרץ ואז עלה במוחי הרעיון לבקש ממנו שיקנה לנו מים בסופר שנמצא בכפר Glyfada (כן, כמו השכונה באתונה) או לעבור איתו לחוף ולרכוש בעצמי.
נגשתי למשיט ושלתי אותו אם יוכל לרכוש לנו שש שישיות מים. הוא לא הבין מילה אנגלית אבל הייונים מעולם לא משאירים אדם שזקוק לעזרה ללא פתרון ולכן הוא לקח אותי לבעל הבר וזה הסביר לו את בקשתי. כמובן שהוא לא סירב ובנגלה הבאה הביא לנו 6 שישיות מים ואפילו סרב לקחת כסף על השירות אלא רק 8 אירו על המים. ההתנהלות היוונית הזו אינה זרה לי זה קורה לי לא בכל ביקור ביוון. אם פונה תייר לעזרת מקומי המקומי לא ישחרר אותו עד שתפטר הבעיה. הדבר יחזור על עצמו שוב בקורפו.
תוך שנו יושבים במסעדה ונהנים מן האוירה והאוכל הגיעה סירה קטנה וישנה ונעצרה ממש לידנו. לפתע ראינו נהירה של מקומיים וחתולים לסירה. מסתבר שזה זוג דייגים שהביאו דגים טריים אז כל בעל מסעדה קיבל שקית, גם התושבים קיבלו שקיות וגם החתולים, שכבר מכירים את הסירה, קיבלו דג אחד כל אחד. חזרנו לספינה שבעים ומרוצים שיש לנו מים. מחר בבוקר אנחנו צריכים לעצור במיסלונגי, 36 מייל מטריזוניה, לאסוף את הדינגי אז נצא מוקדם.
יום שבת - ההצפה (Kastos)
בבוקר התעוררנו למזג אויר מדהים. השמש זרחה וטריזוניה נראתה כל כך יפה שהחלטנו לאכול ארוחת בוקר על חוף הים. בחרנ לשבת בקפה של האדם שסייע לי עם המים בערב הקודם כדי לפרגן לו והוא העריך זאת מאוד. לאחר הארוחה וסיור קצר נוסף שמנו פעמינו על מיסלונגי ןיצאנו לדרך. כדי להגיע למיסלונגי יש לעבר מתחת לגשר Rio-Antirrio דבר המחייב תיאום מראש וקבלת הנחייות לחציה בקשר. קיבלנו את ההנחיות המתאימות וחצינו את הגשר המרשים.
גשר Rio-Antirrio הוא גזר מעוגן כבלים המחבר בין היבשת והכפר Antirrio לפלפונז ולעיר Rio. אורכו של הגשר מגיע ל-2,882 מטר וכיוון שהוא מורכב כולו מ-4 עמודים ו-5 רשתות כבלי מתכת, הוא למעשה המישור התלוי על ידי כבלים הארוך ביותר בעולם. רוחבו 28 מטר, והוא כולל כביש בעל ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, נתיב חירום נוסף ומדרכה להולכי רגל.
הגשר נקרא באופן רשמי "גשר כארילאוס טריקופיס" על שמו של חרילאוס טריקופיס, מהבולטים בראשי הממשלה של יוון ברבע האחרון של המאה ה-19, שהגה את רעיון בניית הגשר בין ריו ואנטיריו, אולם הטכנולוגיה של אז לא איפשרה זאת.
הגשר נחשב ליצירת מופת ארכיטקטונית והנדסית עקב ההתגברות המתוחכמת שנעשתה בבניתו על הקשיים הרבים שעמדו בפני מהנדסי הגשר. קשיים אלה כללו מים עמוקים, חומרי בניין לא בטוחים ליסודות, פעילות סייסמית באזור, וסכנת צונאמי והתרחבות מפרץ קורינתוס עקב תזוזת לוחות טקטוניים.
ההפלגה הייתה חלקה והגענו לאיזור מיסלונגי לקראת הצהרים.
מיסלונגי היא עיר די עתיקה ביוון עם סיפור מאוד מעניין, אותו לא אפרוס כאן (מי שמתעניין שיחפש) אבל כדי להגיע לעיר ולמרינה דרך הים יש לחצות ביצה רדודה ומסריחה ואת העיירה Tourlida המזכירה את השכונות העניות של מיסיסיפי . לצורך המעבר חפרו המקומים תעלה ארוכה החוצה את הביצה ומגיעה למרינה חפורה. הגענו למרינה ושוב אותו סיפור. בעל החנות לא עונה, בעל היאכטה לא עונה ומנהל המרינה לוחץ עלינו שנשלם מיד גם אם אנחנו רק נגשים לחנות (מסתבר שזו מרינה פרטית ויש מרינה ציבורית בצד השני של המפרץ). החלטנו להתקדם הלאה, שוב ללא דינגי.
היציאה ממסלונגי עברה שוב בתעלה הצרה והמסריחה שמשני צדדיה ביצה. יניב שאחז בהגה לא שם לב, כנראה שהספינה סטתה לכוון הביצה, אולי בגלל שדיברנו והספינה החלה להשמיע רעשים מוזרים ולהעלות בוץ. מיד צעקתי ליניב שיזוז חזרה כוון התעלה וכך הוא עשה ואבל כמה שניות אח"כ המנוע החל להתחמם אז כיבינו אותו והמשכנו להתקדם במנוע אחד אל מחוץ לתעלה ואל עבר הים היוני. הנחו שכאשר נצא לים הפתוח המנוע ישטף.
כבר ביציאה למפרץ Paras הרגשנו כי הרוח והגלים עולים והנחנו שבים הפתוח יהיה גרוע יותר. הנענו את המנוע השני ונראה כי הכל היה בסדר ולכן המשכנו על שני מנועים. בינתיים הרוח עלתה ל 35 קשרים והגלים עלו ל 1.5 ושוב ההפלגה היתה לא נוחה וחרטום הספינה נדפק על הגלים. בגלל הרוח הלא נעימה לא ישבנו בגשר אלה בפנים. לאחר כשעה וחצי של הפלגה נשמע צפצוף התראה בספינה. בדקנו מה מקור הציפצוף וגילינו כי מדובר על המצוף של הבילג' בצד ה Starboard (ימין).
ירדנו לבילג' ומצאנו הצפה שלמ מעל 40 ס"מ לאורך כל הבילג'. מסתבר שבספינה הישנה למשאבות הבילג היו רק שני מצבים On/Off והן לא עבדו בצורה אוטומאטית אבל העלנו את המשאבות וחיכינו לתגובה אך רמת המים לא ירדה. מכוון שרמת המים לא ירדה וזכרנו את שקרה לנו בתעלה, עלה החשד שמשאבת הקירור של המנוע מזרימה מים לבילג ולכן הפסקנו את מנוע ימין. בבדיקה עם פנסים בבית המנוע ובבילג לא נראה היה כי יש חדירת מים מכוון המנוע אבל כיבינו אותו ליתר בטחון. החלטנו לעגון כמה שיותר מהר ובזמן שיניב והבחור השני רוקנו את הבילג ידנית אני החזקתי הגה וחיפשתי מקום קרוב לעגון בו. בדרך לויסיליקי לפקדה, יעדנו הלפני אחרון.
היעד הנבחר היה קסטוס (Kastos), אי קטן דרומית לקלמוס ודרום מערבית מלפקדה.
באמצעות סירים הצלחנו להוריד את כמות במים בבילג' וראינו כי אין חדירת מים נוספים אבל יניב החליט לא להניע את המנוע שוב בשלב זה.
הגענו לכפר המדהים קסטוס לקאת שמונה בערב ומכוון שידענו שצפוי הרוח בלילה חיפשנו מקום לעשות "ים תכוני" לאורך החוף אבל הלילה ירד מהם והחלטנו לבצע עגינה. לאחר העגינה כיוונו, יניב ואנוכי, כל אחד בטלפון האישי שלו את א- Anchor Lite
בגלל הדינגי החלטנו שנרד לחוף בבוקר ואחרי יום עמוס הלכנו לישון.
יום ראשון (Vasiliki, Lefkada)
בבוקר התעוררנו ובדקנו את מצב ההצפה. לא היו מים בבילג' אז הדלקנו את המנוע בניוטרל והכל היה בסדר. בדיקה יסודית של הבילג' באור יום העלתה את האפשרות כי המים הגיעו לבילג' בגלל איזור לא אטום בהאצ' של החדר הקידמי הימני, נראה היה כי בכמה הימים הסוערים שהיו לנו, מי הגלים חדרו דרך האצ' וגלשו לאורך הדופן לבילג' והצטברו באיטיות. בכל מקרה לא מצאנו שום סיבה אחרת. בכל מקרה יניב החליט כי במקום להגיע היום עד קורפו נפליג לווסיליקי לפקדה שם יש לבת זוגתו זוג חברים ושם נבדוק ולנקות את הסירה באופן יסודי לפני ההגעה לקורפו.
ניפחנו את הדינגי וירדנו, הזוג הנחמד ואני, לכפר הקטן והמהמם קסטוס שם מצאנו מסעדה על החוף ואכלנו ארוחת בוקר, לא ממש טובה וקצת יקרה. הסתובבנו קצת בכפר ועשינו השלמת קניות במרקול הקטן והעתיק בכפר.
ניפחנו שוב את הדינגי וחזרנו לספינה.
לאחר כמה שעות הפלגה רגועה, ללא רוח. הגענו למפרץ וסיליקי. מדובר על כפר קטן ומהמם בדרום לפקדה עם מרינה מרווחת המספקת מים וחשמל אבל אין בה שירותים ומקלחות.
ובכל מרינה בה אין שירותים ומקלחת יש איזה סופרמרקט או מסעדה שמספקים את השירותים הללו תמורת 3 אירו. ירדנו לחוף, עשינו מקלחת יסודית, כביסה והלכנו לאכול. שחזרנו מהמסעדה ישבנו קצת בחרטום על בירות ואז יניב הודיע לנו, באופן רישמי, כי ההפלגה תמה כי הם החליטו להשאר בווסיליקי ולבצע את הטיפולים שם. הגענו כולנו עם כרטיס טיסה לכוון אחד כי לא ידענו כמה זמן יקח להעביר את הסירה וכעת נדרשנו להזמין כרטיס טיסה והשדה הכי קרוב ופעיל הטס לישראל זה זה בקורפו ולכן הינו חייבים למצוא דרך לצאת מווסיליקי לקורפו לפני שנזמין טיסה וכאן, להפתעתי, ציפה לנו אתגר לא פשוט כי ביום ראשון אין תחבורה ציבורית היוצאת מווסיליקי ומסתבר שגם ביום שני.
יום שני - מתארגנים לשיבה הביתה (Vasiliki, Lefkad)
בבוקר, לאחר שהתעוררנו, ניסינו למצוא דרך להגיע לקורפו. מסתבר שאין שום מעבורת או אוטובוס מווסיליקי לקורפו ושבימים ראשון ושני אין שום תחבורה ציבורית ובכלל הדרך היחידה להגיע ללפקדה סיטי היא מונית. לאחר מחקר קצר גילינו ישיש אוטובוס היוצא מלפקדה סיטי ל- Igoumenitsa וממנה מעבורת לקורפו. אחרי שמצאנו מונית שמוכנה לקחת אותנו ללפקדה סיטי והזמנו מקום על האוטובוס (חובה להזמין) ועל המעבורת, ניגשנו לפרויקט חיפוש הטיסה. מסתבר שלהשיג טיסה מקורפו לישראל מעכשיו לעכשיו לא כל כך קשה וכך מצאנו לנו טיסה ביום שלישי בשעה 13:00.
את היום הקדשנו לטיול בעיר, מסעדות ומנוחה. כאן גם אכלתי את אח השוארמות הטובות שטעמתי ביוון (בעשרות ביקורי).
יום שלישי - המסע הביתה (ווסיליקי - לפקדה סיטי - Igoumenitsa - קורפו)
כביום שני סגרנו עם נהג מונית מקומי נסיעה ללפקדה סיטי. לפני הגעת המונית הספקנו לאכול ארוחת בוקר וכבר בדרך לספינה הנהג הגיע. נפרדנו מיניב ובת זוגתו והתחלנו במסע הביתה.
נהננו מאוד בהפלגה הזו אם כי באופן אישי לא אהבתי את הלגון 450 במודל הזה.
הגשר הפתוח נמצע מעל הסלון המרכזי והמטבח (Gally) וכדי ליצר כניסה לסלון בנו הגבהה המיצר בליטה בגובה 40 ס"מ ברוחב 40 ס"מ בדיוק בדרך מהמדרגות לגשר להגה כאשר אין אופציה לעבור לגשר מצד ימין של הקוקפיט. בים רגוע זה נסבל אבל בים מעט גלי זה קת מסוכן לדלג מעל המדרגה הזו.
דבר נוסף הוא שירותים העגולים והצפופים. עגול זה לא טוב לתחת וצפוף זה לא טוב לגדולים אז השימוש בירותים היה אתגר לאורך כל ההפלגה, בניגוד ללגון 42 שם השירותים והמקלחות הרבה יותר וחים ומרוווחים למרות היותה של הספינה קצרה יותר ב 3 פיט.
הדבר האחרון הוא שבמנה הספינה לא מאפשר מעביר אוויר לקוקפיט וגם ביום נהדר עם בריזה מדהימה, בקוקפיט עדיין חם. אבל אנחנו לא מפונקים.
הנסיעה במונית ללפקה סיטי רכה כ 45 דקות. הנהג היה נחמד מאוד והסביר לנו על כל האתרים היפים בדרך. עברנו בכל המרינות שהם היינו אמורים לעגון וחווינו אותם מהצד של הכביש.
הגענו לתחנה המרכזית 20 דקות לפני יציאת האוטובוס אז שטינו בנחת קפה.
כעת ציפתה לנו נסיעה של שעתיים וחצי באוטובוס די מרווח לעיר Igoumenitsa הנמצאת מערבית לאיזור צומרקה ודרומית מזרחית לקורפו.
הנסיעה עצמה על כביש E55 היתה מפותלת ועברה בין כפרים יווניים טיפוסיים לאורך החוף. ניצלתי את הנסיעה כדי למצוא לנו צימר או מלון בעיר אבל העיר היתה די מלאה כך שנאצלצנו להתרחק ממנה מעט. להפתעתי הרבה החיפוש ב- Booking העלה צימר מדהים ויוקרתי כמה דקות ממרכז העיר במחיר של 10$ ללילה. הבנתי שכנראה מדובר בטעות אבל קפצתי על ההזדמנות והזמנתי. אם בעל הצימר ירגיש נתווכח אם לא הרווחנו. דקות בודדות אחר ההזמנה התקשר אלי בעל הצימר בבהלה והתנצל על הטעות. לשבתי שכעת הוא יתן לי מחיר טוב על הצימר אבל הוא לא מוכן היה להתפשר ודרש מחיר גבוהה עבור שותפי. זמנתי צימר אחר שהיה מחוץ לעיר והמשכתי להנתו מהנסיעה והנוף.
העיר Igoumenitsa עצמה היא עיר אפורה ומגעילה, לפחות באיזורים בהם אנחנו היינו.
אכלנו ארוחת צהרים ויצאנו לכוון הנמל לתפוס את המעבורת.
המעבורת הייתה אוניה די גדולה (ראו תמונה) וכללה כמה אולמות גדולים עם כסאות שולחנות ומזנונים מרווחים וספסלים באויר הפתוח. אנו התמקמנו במיזוג ויצאנו החוצה לצילומים. שמתקרבים לקורפו מתחילים לראות את המבצרים היפים שלה ואת הארמונות לאורך החוף וכמובן את הסופר יאכטות הענקיות, של עשירי העולם, שעוגנות בה.
מהנמל לקחנו מונית לצימר שלנו שהי ה6 דשות מהמרכז על הגבעה ברחוב ללא שם או מספר.
התמקמנו, התקלחנו והתארגנו ויצאנו לטייל בעיר העתיקה. אך כאן חיכתה לנו חוויה לא נעימה שהסתיימה מאופן מאוד מרשים. מכוון שלא היה לרחוב שם נהגי המוניות לא ידעו איך להגיע. בעלת הצימר לא דיברה אנגלית אז יצאתי 300 מטר לרחוב הראשי לבדוק מה שמו כדי לומר לנהגי המוניות אבל גם אז אף נהג מונית לא הסכים לעלות לקחת אותנו והיו תחנות שאף ניתקו לנו את הטלפון.
השעה כבר 21:30 ואנחנו עדיין תקועים למעלה. החלטנו לרדת לכביש הראשי ולתפוס מונית שם אבל לא עברה שם אף מונית (לקח שאלו ששוקלים לקחת צימר באיזור בביקור בקורפו). לפתע ראינו מין מרלו"ג של ירקות, פירות ויבשים העבד והיה פתוח. נכנסנו פנימה החדר הבקרה ישבה משפחה שלמה. אמא, אבא (בעלי המקום) וילדיהם. ביקשנו מהם עזרה בהשגת מונית. מיד הבן נכנס לאנטרנט כדי לבדוק את לוחות הזמנים של האוטובוס והתברר כי שירות האוטובוסים כבר נגמר, במקביל האב התקשר לתחנות מוניות ואלו טענו כי אין להם מוניות. הודנו להם מאוד והתחלנו ביציאה אולם יווני, כמו יווני, תמיד יעשה הכל כדי שהתייר יהיה מרוצה ולכן האב קרא לנו לעצור והתקשר לחברו מהתיכון שהיה נהג מונית. כשזה לא ענה שוב ניסנו לצאת ושוב הוא אמר לנו לחכות. הוא היה בטוח שנהג המונית יחזור אליו. ואכן כך היה. נהג המונית חזר אליו תאם איתו את המחיר ותוך דקות בודדות הגיע לאסוף אותנו. הוא סיפר לנו שנהגני המוניות מעדיפים להשאר בעיר מאשר לעלות 6 דקות לגבעה, נתן לנו את כרטיסו האישי ואמר שכאשר נסיים נתקשר והוא הוא השותף שלו יבואו לקחת אותנו חזרה לצימר. כמובן שכבר תיאמנו איתו את הנסיעה לשדה למחרת (6 דקות נסיעה). הודנו לכולם על הסיוע ויצאנו לחפש מסעדה. מונית בחזרה למעלה לא היה קשה להשיג בלילה וכך חזרנו לצימר, ארזנו חפצנו ואת חוויותינו ועלינו על יצועינו בפעם האחרונה בדליברי.
יום שלישי - סוף הדליברי, השיבה הביתה
המונית הגיעה בזמן, הטיסה יצאה בזמן והיו לי המון דברים לעבד. עברתי חוויה מאוד עוצמתית שהיתה לה שתי מטרות ממוקדות. להנות ולמצוא את התשוקה, שוב. תשוקה אותה איבדתי 5 שנים לפני הדליברי.
נפרדתי מהזוג המקסים שהפכו חברים לכל החיים וחזרתי לביתי.
ואם מעניין אתכם אם מצאתי את תשוקתי, אז האתר הזה היא התשובה לשאלתכם אבל הוא רק חלק מהתכנית הגדולה אותה אחשוף בהדרגה.
תגובות